פסק-דין בתיק ע"ב 2274-07

1.         התובעת עבדה בחברת "המושבה עץ וחומר בע"מ" (להלן - "החברה"), כמנהלת חשבונות.

            הנתבע היה, בתקופה הרלבנטית, לעבודתה של התובעת, מנהל החברה ובעל המניות היחיד בה.

2.         התובעת הגישה תביעה לזכויות שונות המגיעות לה, בגין יחסי עובד-מעביד שהתקיימו בינה ובין החברה, וזאת במסגרת תיק דמ' 5520/04.

במסגרת אותה תביעה, היתה התובעת מיוצגת ע"י עו"ד אשבל, והחברה ע"י עו"ד גולדשמידט.

הצדדים באותו תיק הגישו לבית הדין הודעה בדבר הסכם פשרה, ולהסכם פשרה זה ניתן תוקף של פסק-דין ע"י השופטת קוטן (פסק-דין מ-6.6.05).

בהסכם הפשרה מצוי סעיף, על פיו הנתבע - מר רצר יערוב אישית לשיקים שתשלם החברה לתובעת, בהתייחס לסך של 12,000 ש"ח שהוסכם בהסכם הפשרה.

3.         החברה לא העבירה לתובעת את הסכום, שסוכם בהסכם הפשרה, למרות התראות שנשלחו לב"כ החברה ועל כן, פתחה התובעת תיק בלשכת ההוצאה לפועל.

במסגרת ההליכים בלשכת ההוצל"פ, הסתבר, כי החברה כבר איננה פעילה.

4.         לאור זאת, הגישה התובעת תביעה לבית משפט השלום, לחייב את הנתבע בתשלום הסכום המפורט בהסכם הפשרה, אשר ניתן לו תוקף של פסק-דין, וזאת, הן מכח ערבותו של הנתבע לסכומים שהחברה היתה אמורה לשלם לתובעת והאחריות האישית שלקח על עצמו, והן בנימוק, כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין הנתבע, בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק החברות.

            הסכום, אותו תבעה התובעת בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום, הינו סכום החוב של החברה, כפי שהצטבר בתיק ההוצל"פ, נכון לתאריך 13.2.07.

5.         הנתבע הגיש לבית משפט השלום בקשה לסילוק התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית, ובית משפט השלום בחדרה (השופט אביהו גופמן), קיבל את הבקשה והורה על העברת הדיון בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

הנימוק להעברת הדיון היה, שההסכם החוזי (הסכם הפשרה), שנחתם בין התובעת לבין החברה, ואשר לשיטת התובעת, הנתבע נטל חלק ביצירתו והסכים להיות ערב לחובות החברה, מקורו ביחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין החברה.

בנסיבות אלה, וכאשר הדיון הועבר לבית הדין לעבודה, מבית משפט אחר, הרי חל הכלל של "לא יעבירנו עוד" (סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, החל בבית הדין לעבודה, מכח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה).

אשר על כן, מוטל עלינו לבדוק - האם יש מקום לחיוב הנתבע, לא רק באספקט של התקיימות יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין הנתבע, אלא גם בשאלה - האם יש מקום לחיוב הנתבע מכח אחריות אישית שלקח על עצמו וערבותו לחוב החברה. זאת, למרות שאם התביעה היתה מוגשת מלכתחילה לבית הדין לעבודה, וכדבר שבשגרה, ערב או בעל מניות, המתחייב לדאוג לכך שהמעביד ימלא התחייבויותיו כלפי העובדים, אינו נחשב כ"חליף" של המעביד כל עוד המעביד קיים משפטית, לעניין סמכות בית הדין לעבודה, מכח סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה.

6.         הנתבע בכתב הגנתו טען, כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין התובעת ועל כן, אין לתובעת עילת תביעה כנגד.

הנתבע העלה טענות שונות, בהתייחס לתקופת עבודתה של התובעת בחברה וטען, כי אין היא זכאית לזכויות כלשהן בגין תקופת עבודתה בחברה וסיומה.

בכתב ההגנה טען הנתבע, כי מכתב הפיטורים הוצא לתובעת לאור בקשתה, אולם לגרסתו, לא היתה התובעת זכאית לפיצויי פיטורים.

בהתייחס להסכם הפשרה, אשר ניתן  לו תוקף של פסק-דין, בתיק דמ' 5520/04, טען הנתבע, כי עו"ד גולדשמידט, אשר ייצג את החברה באותה עת, פעל תוך חריגה מסמכות, וכי לא ניתנה לו הסמכות להגיע להסכם פשרה עם התובעת.

טענת הנתבע היתה, כי עו"ד גולדשמידט הסכים להסכם הפשרה, בשל חיוב בהוצאות שהושת על החברה, במעמד הדיון מ-22.3.05, והסכם פשרה שנחתם תוך חריגה מהרשאה, אין לו תוקף.